> To the English edition
 
אומץ לסרב > חדשות > כאן במדינת תל אביב - נועם ליבנה
כאן במדינת תל אביב - נועם ליבנה 02/12/2010
 
 

במאמר שפירסם כאן בשבוע שעבר סקר ישראל הראל יישובים שונים בארץ, וחילק להם ציונים לפי מידת פריונם בהנפקת חיילים וקצינים: יישר כוח ליישובים הפוריים, נזיפה מחנכת לסוררים. כותב הראל: "וכשם שהחרדים מוצאים רציונליזציה ?דתית' לפטור את עצמם מהחובה להגן על עמם וארצם, כך גם החרדים החילונים - בהם שחקנים, קולנוענים, אנשי אקדמיה - המוצאים אלף ואחת אידיאולוגיות לפטור את עצמם מהאחריות לכלל וליהנות גם הם... ממתת ידה של המדינה, שלא מעטים מהם מתנגדים לעצם קיומה" ("הארץ", 25.11).

עיקר קצפו יוצא על "מדינת תל אביב", כפי שהוא מכנה אותה, ועל מנהלי תיכונים תל אביביים המסרבים לארח קציני צבא שיחנכו את הנערים הסוררים מחדש. כתושב תל אביב ששירת כקצין קרבי בצה"ל, סירב לשרת בשטחים הכבושים וישב פעמיים בכלא בשל כך, אני סבור שעיקר טעותו של הראל היא בהנחה שכל תושבי המדינה שותפים לערכיו ולאג'נדה שלו. ראייה מפוכחת יותר של החברה הישראלית בכלל ושל תושבי תל אביב בפרט, היתה עוזרת לו להבין מדוע רבים אינם מתלהבים משירות צבאי, ואף את תרומתו שלו לחוסר ההתלהבות הזה.

אדבר בשם עצמי. אני לא קונה את מערכת הערכים המשתקפת מדבריו של הראל, ולא מתרשם מנזיפותיו, כמו גם משבחיו. לא באלף ואחת אידיאולוגיות מדובר, אלא באידיאולוגיה אחת, פשוטה מאוד: הומניזם, והדמוקרטיה הנגזרת ממנה.

בהתעקשותם להשתלט על עוד ועוד אדמות ובסירובם להגיע לפשרה טריטוריאלית יש לישראל הראל ולחבריו המתנחלים חלק נכבד בהתמשכות המאבק. נוח לו להראל ליצור טשטוש מוחלט בין הגנה על ביטחון המדינה למלחמת הכיבוש וההתנחלות המתנהלת כבר יותר מ-43 שנים, אך רבים מתושבי תל אביב סבורים שמלחמת הכיבוש היא מלחמת ברירה לא מוסרית, ואינם רוצים לקחת בה חלק.

גם טענתו שרבים מאותם ה"קולנוענים, שחקנים ואנשי אקדמיה" מתנגדים לקיום המדינה היא שקרית. התנגדות למדיניות של כיבוש וגזענות אינה התנגדות לקיום המדינה, אלא להתנהלותה. על המתנחלים להבין שהכיבוש מכרסם בעקביות באמונה בצדקת הדרך, ובהזדהות עם משימותיו של צה"ל.

בשום אופן אין בכוונתי להתנצל על ערכי ואורח חיי. כאן בתל אביב אנחנו רוצים לחגוג את החיים ולא למות. לא נתנצל על כך. שנים אנחנו נלחמים במלחמה לא לנו. מאסנו בכך. באיזו זכות מזלזלים המתנחלים בדמוקרטיה ובשלטון החוק, משתלטים על אדמות באישון ליל ומקימים עליהן יישובים תוך ניצול משאבי המדינה, ואז שולחים אותי ואת חברי לסכן את חיינו בהגנה עליהם ועוד נוזפים בנו כשאנו מסרבים?

מעטים מוצאים את הכוחות לסרב בגלוי ולשלם את המחיר. אחרים פשוט נמנעים בצורות אחרות, מתוך תחושה כללית שהמלחמה הזאת לא מספיק חשובה להם. כדי שהצבא יהיה "צבא העם", משימותיו צריכות להיות "משימותיו של העם". אך המתנחלים כופים כבר שנים את האג'נדה שלהם באמצעים לא דמוקרטיים על יותר מחצי העם, שמתנגד להמשך ההתנחלות.

אולי דווקא ציבור המתנחלים צריך לשאול עצמו מדוע הוא בוחר לחיות במציאות של מאבק מתמיד? אולי הם דבקים במנטרת הביטחון כי היא מייצרת את הדבק החברתי הדרוש לגיבוש זהותם? אולי אינם מסוגלים לדמיין חיים ללא "מאבק": "אנחנו, הצודקים, מולם - הצוררים?" מה יעשו אם יגיע השלום? על איזה דלק ירוץ האתוס שלהם?

לעומתם, אנחנו כאן בתל אביב מייחלים לשלום ולחיים נורמליים. לא נתנצל על כך. אין דבר מקודש או ראוי להערצה בצבא ובמלחמה. בעינינו הם כורח מעציב. מנהלי התיכונים שאותם מגנה הראל ראויים לכל שבח - הם משקפים נאמנה את רוח העיר. בית הספר הוא לא מכינה קדם-צבאית. אם יהיו לי בנים, אראה בכך כישלון אם יתגייסו בשמחה לצבא. רק אם יעשו זאת בעצב רב אדע שנחלתי הצלחה חינוכית.

ד"ר ליבנה הוא תושב תל אביב, פעיל שלום, וממקימי "אומץ לסרב"


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003